Posts
As I was debating the academic approach to Jewish theology and halacha with the people at Mississippi's blog, I made reference to the notion that this approach was perhaps alluded to by Rabbi Meir Simcha of D'vinsk in his work on Chumash, Meshech Chochma.
It is found in the paragraphs right before the oft quoted prescient line where he condemns those who declare Berlin to be Jerusalem to be forcibly evicted by the non-Jews as a form divine insurance policy against assimilation and theological corruption.
But people are often not aware of Rabbi Meir Simcha's detailed explanation as to why this attempt at theological corruption tends to have a cyclical pattern in the exile.
The text I am paraphrasing is found below.
He says, that when there is a period of relative freedom and tranquility, the Jewish nation first channels its energies to spiritual matters to restore the understanding of Torah to its former glory and reconstruct what was lost during turbulent times.
But then the Jews hit a glass ceiling. They want to go beyond reconstructing and do some constructing of their own. They have the natural human need to surpass their predecessors and stake out new ground for themselves.
The new generation feels that their creative energies are being stifled by the apparent lock-step of the halachic process and start to be critical of earlier scholarship. The attitude is that earlier scholars may have been unaware certain truths that only later research could discover and apply properly to Jewish life.
This critical trend works to erode the classic halachic authority structure by casting doubt on its wisdom. They reach the point where they virtually accuse the previous generations of obscuring the truth.
(As an aside, I think Slifkin's new book and particularly Chapters 14 &15 are an illustration of this.
His main idea is basically that once modern science has discovered "the truth" about the age and origins of our world, we must reinterpret Genesis in that light.
This subtly implies that all previous Chazal, Rishonim, and Achronim who understood and taught Genesis as a factual account of creation were basically off the mark. This amounts to an accusation of "sheker hinchil Avoseinu" along the lines that Rabbi Meir Simcha denounces below. But don't get the wrong impression. Slifkin makes this implicit accusation quite respectfully, of course. This means he shouldn't be criticized for it whatsoever, you understand.)
Rabbi Meir Simcha is quite unequivocal in his rejection of the use of novel methodologies to approach Torah. He provides a detailed rationale for such a rejection.
Any such "rethinking" of the mesorah is mistaking our divine based system with a man-made one. And innovations in halacha are out of bounds during the period of exile.
All periods of Jewish history where we do find serious innovations in Judaism (and he acknowledges that there were such innovations) came only because of the presence of one or more extenuating factors:
- The powers of new legislation are given only to a Beis Din Hagadol
- The earlier eras were suffused with special divine influence (which presumably gave them keener insight into human nature or the essence of halachic principles to keep their new legislation on target)
- The comprehensive centralization of the Torah Sages, as the Rambam's introduction to Mishneh Torah explains, is the source of the binding authority of the statements of the Talmud. No such centralization has been duplicated since.
It is clear to me that although Rabbi Meir Simcha is quite sympathetic to the plight of Jewish intelligentsia frustrated with such a rigid mesorah, he nevertheless warns ominously that the abandoning of these constraints puts Jewish survival in jeopardy. Such agitation for change and innovation provokes God to take drastic measures to disrupt and dislocate Jewish society and set all the anti-mesorah research and development projects back to scratch.
Here is the text. From Sefer Vayikra, Parshas Bechukosai
הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתים ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בודדים ירוצו יברחו למקום רחוק ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד, שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת, ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים.
וזה לשני סבות, לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה, כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם, אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן, וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי, והנסיון בזה יתגדרו האחרונים יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור, לא כן הדת האלקי, הניתן מן השמים ומקורו לא על ארץ חוצב,
הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים הלא היה להן להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו, ב"ד הגדול היה יכול לבטל את דברי ב"ד הקדום, ומה שנדרש בי"ג מדות אף ב"ד קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם, וראה ביוהכ"פ לענין שיעורים מה שאמרו (יומא פ) שבדיני נפשות הוא כל אחד כפי הסכם חכמי דורו איזה שיעור קצוב. יעו"ש. ומלבד זה היה תמיד הופעה אלקית רוחניית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהן הרוח והיו נביאים ובני נביאים ואסיפת בעלי החכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב רמב"ם בהלכות יסוה"ת (פ"ז), והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש (ירושלמי סוכה ה א), והיה גלוי אור אלקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים, ובההנהגה של האומה בענינים הזמנים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היה צריכה לכך (ע' סנהדרין מו),
לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום ב"ד לחדש דבר, כמוש"כ רמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים (ע' ברכות לב:).
כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח"כ יתעורר בהם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כייעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם, מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה, עוד מעט ישוב לאמר שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמדו לשונות לא לו, יליף ממקלקלתא ולא יליף מתקנתא (ע' ירושלמי מועד קטן ב-ב), יחשוב כי ברלין היא ירושלים וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם (סנהדרין לט סע"ב), ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים (הושע ט)
. אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, לשונו שפת קדשינו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים, ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קדש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה. ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד. פוק חזי אמיתת דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר"א מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פר"א. יעו"ש.
.
